<h1>הגהות שערי דורא סימן ס"א</h1>
<h2>דף לט.</h2>
א)צנון שחתכו בסכין של בשר אסור לאוכלו בכותח דאגב חורפיה דצנון בלע. פירש"י ב' פירושים. חדא שחריפות הצנון מפליט עיקר טעם הבלוע בסכין ונבלע בצנון ואינו קרוי נ"ט בר נ"ט ועוד שהסכין אינו מקונח היטב ב)והשמנונית הוא בעין ונדבק בדופני הסכין. ומן הדין לא היה צריך הצנון רק הדחה כיון שאינו רותח אלא ג)אגב חורפיה דצנון בלע טפי הלכך צריך ליזהר שלא לחתוך בסכין חולבת לא שומין ד)ולא בצלים ולא ראשי כרישין שרוצה לבשל עם בשר לפי שהן חריפין ה)ודמי לצנון או איפכא לחותכן בסכין בשר לתת בתבשיל של חלב. ואם עבר וחתך לא סגי בהדחה שהרי נבלע בה ונתפשט הטעם ואם אח"כ נתנן בקדירה ו)רותחת מותר בס' לבטל טעם הסכין הבלוע בירק ז)וזהו דבר מועט אבל אם חתכו בסכין של גוים שזהו איסור הבלוע בירק אז צריך ששים בקדירה כנגד כל הירק דירק עצמה נעשית נבילה וצריך ששים כמוה ח)ויכול להיות שאין חילוק בין ב"י לשאינו ב"י דאגב חורפיה דירק דחריף בלע ומחליא ליה (פי' ממתיקו) והו"ל נ"ט לשבח כדאמרינן גבי קורט של חילתית (ע"ז ל"ט) שחתכו בסכין של גוי אסור אעפ"י שסתם כלים של גוים אינן בני יומן אסר ליה בפ' אין מעמידין (שם) אבל אם חתך קפלוטית או כרוב שאינן חריפין לא צריך כי אם הדחה (ואם פתך בהו דליפתא פרש"י ערבן בעת חיתוכן אחת של לפת כו' שפיר דמי למיחתך אח"כ אפי' צנון לפי שהטעם הלפת הוא משונה ומבטל הטעם שפלט מן הסכין כך פרש"י משמע דלפת דוקא אבל אם חתך בסכין לחם או ירק או פרי שאינו חריף אסור לחתוך אחריו צנון וירק חריף שרוצה לתת עם בשר ע"כ מסה"ת סי' ס'). [שערי דורא הלכ' צנון שחתכו בסכין של בשר סימן ס"א]. א)0הכי איתא בפרק כה"ב קי"א קי"ב אמר חזקיה משום אביי הלכתא דגים שעלו בקערה מותר לאוכלן בכותח צנון שחתכו בסכין שחתך בה בשר אסור לאוכלו בכותח. וה"מ צנון דאגב חורפיה בלע, אבל קישות גריר (ליה) לבי פיסקיה ואכיל (ליה) קילחא דליפתא שרי דסילקי אסירי ואי (חתך) [פתך] בהו דליפתא שפיר דמי עכ"ל הגמרא. והא לך לשון רש"י (אבל) קישות מתיקה היא ואינו נבלע בתוכה אלא השמנונית (של הסכין) צף ועומד על מקום החתך הלכך גריר (ליה) לבי פיסקיה (פי' (למקום) במקום החתך גורר מעט בסכין ואכיל אף בכותח) [הלכך דגים שעלו בקערה מותר לאוכלן בכותח כדאמר דאינו נותן טעם הבא מן הממש אלא נ"ט הבא מנ"ט דסתם קערה מקנחין אותה משומן הקרוש עליה משום מיאוס אבל סכין פעמים שהשמנונית קרוש עליו ואינו ניכר וכשחותך בצנון הוי נ"ט הבא מן הממש. ועוד דמשום חורפיה בלע טפי מדגים הרותחים. ואגב דוחקא דסכינא פליט סכינא ובלע צנון] קילחי דליפתא. קלחים דלפת. לפת אינו חריף אלא מתוק ואין טעם שומן ניכר בו. דסילקי אסירי. לפי שנותן טעם בהן. ואי פתך בהו ליפתא שפיר דמי (אם) עירבן בעת חיתוכן שחתך אחת של לפת וא' של תרדין (בעירבוביא) הלפת מבטל טעם השמנונית מן הסכין ואין התרדין מקבלין טעם הימנו עכ"ל רש"י ז"ל. וז"ל תוספות ד"ה אגב חורפיה בלע. יש ליזהר שלא לחתוך שומן כרישין ובצלים בסכין חולבת משום דחריפי טובא והיכא דחתך ונתנן בקדירה מלאה מים רותחת מותר בששים לבטל טעם הבלוע בירק שנפלט מן הסכין אבל חתכו בסכין של עכו"ם נעשה הירק כולו נבילה וצריך ששים לבטל הירק. וצריך עיון אם הסכין מקונח ואין בן יומו אי חורפא דידהו מחליא לשבח כדאמר גבי חלתית פא"מ ע"ז ל"ט ע"א. צנון שחתכו בסכין של בשר אסור לאוכלו בכותח עד דטעים ליה ודוקא צנון דאגב חורפיה בלע והוי כטעם הבא מן הממש, או כמו שפרש"י שפעמים יש שמנונית על הסכין ואין ניכר וחורפי' דצנון מבליע השמנונית לתוכו ואסור עד כ"ק. ול"ד לקורט של חילתית (ע"ז ל"ט) שאסרו כולו משום שחותכין אותו בסכין ש"ג דשאני התם שהקרטין קטנים ואין יכול לידע באיזה מקום חתכוהו לפיכך אסרו כולו עכ"ל אשר"י כה"ב סי' צ"א. וז"ל הגהת אשר"י שם דוקא צנון דאגב חורפיה כו' ונראה דהאי טעמא עיקר דתלמודא קאמר ליה. ומתוך כך נראה בעיני שיש לחוש להוראת רש"י (ריב"ן חתנו בשמו) ולאסור דגים או ביצים שנתבשלו בקדירה של בשר לאוכלן בכותח דלא גרע בישול מחורפי' דצנון ע"כ אבל ר"ת ור"י חולקים ופסקו הלכה למעשה דמותר א"ז. רש"י מה שאנו אוכלין שומין ובצלים ודומיהן שזנבותיהן נחתכו בסכין ש"ג לפי שהזנבות אין חריפין ולא בלעי מן הסכין כ"א קצת ובקליפה סגי עכ"ל. צנון שחתכו בסכין כו' אבל קישות ואבטיח גריר לבי פסקא (קליפה וסגי בהכי) כי הוא חריף מעט ונבלע הטעם בו. אך אינו מתפשט כמו בצנון. אבל עלין של קפלוט או כרוב אין חריפין כלל לא בעי רק הדחה בעלמא. ב)0סתם סכין יש שמנונית נדבק עליו אם לא הדיחו בכוונה קודם לכן הגה סמ"ק רי"ג וכעין זה פרש"י כה"ב. אמר ריב"א שצריך לדקדק בהדחת סכין במים צוננים כי צריך להעביר ממנו השמנונית כולו עד שכשיתן מים על הסכין שיזובו מזנב הסכין לראשו ומראשו לזנבו שבעוד שיש שמנונית נדבק בו המים מתעכבין ואין יכולין לזוב עכ"ל סמ"ג לאוין סי' קל"ז. ג)0אגב חורפא דחילתית (ע"ז ל"ט) וכן כל הדומה לו כגון צנון ושומין וחציר והבצלים או אם חתכו בסכין ששחט בה מרדכי פא"מ. ד)0פירש רבינו ברוך בסה"ת ריש סי' ס' דדין שומין ובצלים וראשי כרישין יש להם דין צנון וחילתית לפי שהן חריפין ומיהו הרב רבי יחיאל אומר דאין לך אלא מה שאסרו חכמים דהיינו [וי"ג דווקא] צנון וחילתית הגה סמ"ק רי"ג. אעפ"י שהיה מורה כסה"ת לאסור מ"מ לא היה מוחה ביד הנוהגים בו היתר כו' (הובא בליקוטים סוף ש"ד). כ"י ליפציג וקורט של חלתית אסור משום שחותכין בסכין ש"ג אע"ג דנו"ט לפגם מותר אגב חורפי' מחליא לי' לשבח ואסור (מצאתיו סוף ש"ד בליקוטים) (כ"י הנ"ל) שאלתי את רבינו מאיר ז"ל על צנון שחתכו בסכין ש"ג שאינו ב"י וז"ל תשובתו ועל הצנון שחתכו בסכין שאינו ב"י כו' לא ידענא אם יש לדמותו לקורט של חילתית כו' עד סופו בשם אשר"י סי' ל"ח ע"ז פא"מ. ה)0העולם נהגו איסור בתמכא שקורין קרי"ן ובשאר ארצות קורין לו מעררעטי"ך אם נחתך ראשו בסכין ש"ג אמנם כמה פעמים ניכר בה שנעקר כן מן הארץ במרא וחצינא ואז נוהגין בה היתר. ויראה שאם יש לתלות במרא וחצינא [אעפ"י שהוא ספק] אין להחמיר [ד"ל בו] כי סברות (מנח"י ס"ק י"ט הרבה) והוכחות גדולות כ' מהר"ם דדוקא של חילתית אמרינן דחורפי' דידיה משויה לשבח ולא לשום דבר אחר חריף כלל. וכן רבינו יחיאל והרבה גדולים שוים להתיר מהרא"י ז"ל. ו)0ויש שרוצים להתיר בשר רותח שחתכו בסכין חולבת אפילו הוא ב"י ע"י קליפה דהא איכא לישנא דאמרינן בית השחיטה רותח הוא ואפ"ה קאמר רב דסגי בקליפה [פי' ששחט בסכין ש"ג ש"ל] וכ"כ ר"ת ומיהו אין הנדון דומה לראיי' דהא דסגי בקליפה גבי ביה"ש אפילו למ"ד ביה"ש רותח מ"מ אין כל הבשר רותח כ"א ביה"ש רותח דוקא שזהו קליפה הסמוכה למקום החיתוך ביה"ש וכ"מ לישנא דביה"ש רותח אבל גבי חתיכת בשר שהיא כולה רותחת (שני ד"ו כשחתכה) (ד"ל כשחותכים) בסכין חולבת ב"י והטעם מתפשט בכולו. אסורה כולה אם אין בה ס' מן הסכין ואפילו לא תחב בו הסכין [רק מעט] צריך ס' מכולה דמתכת חם מקצתו חם כולה (וכ"כ) [וכן נראה] הלכה למעשה לאסור אווזא רותח או בשר רותח שחתכו בסכין חולבת ב"י שכל האווז אסורה אם אין בה ס' מכל הסכין וכן הורה רבינו מנוח הגה סמ"ק סס"י ר"ה. ז)0נשאל למהר"ש על בשר שנעשה בתבשיל עם תבלין וחומץ שקורין שווארץ פפעפ"ר ושמוה מקדירה שנעשה בו לקדירה של חלב שאב"י ושהה באותה קדירה יום ולילה ואסר הכל הקדירה והבשר אעפ"י שהקדירה של חלב נוט"ל מ"מ החריפות של תבלין והחומץ הוא מפליט עיקר הטעם של חלב ומשוי ליה לשבח והביא ראיי' מסכין ש"ג שחתך בו חילתית או שומין דאגב חורפי' כו'. (ד"ב ד"ל)0מלח או פלפלין שדכו במדוכה של בשר ונתנו המלח או הפלפלין בתבשיל של חלב אין להתיר משום נ"ט בר נ"ט דהא המלח ופלפלין ושאר תבלין חריפים וחזקים הרי הן כבית שאור שחימוצו קשה והוי כמו צנון שחתכו בסכין דלא שרינן משום דהוי נ"ט בר נ"ט ואסור משום טעם ממש הנבלע בסכין וצריך ס' להבליעה הנבלע במלח ובפלפלין ואם דכו במדוכה ש"ג שהיא אסורה. אז נעשה המלח והפלפלין והתבשיל [חריפין] חתיכת דאיסורא וצריך ששים נגד כל המלח והפלפלין ע"כ. פעם אחת כתשו גבינות ש"ג בכ"ח ישראל שנותנים בו המורייס שקורין שולפי"ן ושאלו על הכלי. והיה המורה מסופק מחמת השומין שכתשו בו לשולפ"ן והוא חריף, והשתא (א"ה כצ"ל השומין מרתיח את הכ"ח) הכלי חרס מרתיח (פי' נעשה רותח מהשומין) עד אשר בולע מן הגבינה והביא לו ראיי' שאין מבליע מדקאמר גבי שומן שמפעפע ודם אין מפעפע. והשומן אינו יכול לגרום שהדם [יהיה] מפעפע ה"נ לא שנא. והיה נראה לו דאין הנדון דומה לראיי' דהא הדם עניינו וטבעו כך שאין מפעפע כלל. לכך גם בשומן אינו מפעפע. אבל הכא אם היה השומין רותח אז הכלי חרס היה בולע מן הגבינה אכן נראה דאין מרתיח מדאמר הכא (בפנים הש"ד) השומין והבצלים וכרישין שחתכו ראשן בסכין חולבת ונתנן אח"כ בקדירה רותחת של בשר בטל הטעם בששים וזהו דבר מועט עכ"ל. ח)0ואין חילוק בין ב"י לשאב"י כו' וכ"כ בסה"ת דברים החריפים דמי לקורט של חלתית ואין חילוק בין ב"י לשאב"י מהרא"י ז"ל. פסק הספר דאסור לאנוחי כדא דכמכא לגבי כדא דמלחא משום דאיתא לאיסורא בעיניה ופירש"י דאינו מתבטל הכמכא בתוך המלח וחיישינן דלמא אתו ליתן המלח בתבשיל של בשר. אבל גבי כדא דחלא שרי לאנוחי משום דליתא בעיניה ופירש"י שהכותח מתבטל ואינו נו"ט בחומץ. (הגה מיהו אם הניחו בדיעבד שרי אף בכותח דלא מחזקינן איסור שמא נפל שם מהרא"י). וכתבו התוס' [וסמ"ג קמ"א] והרא"ש כה"ב סי' ל"ב. דאין לאסור מטעם זה לתת בתוך תיבה אחת כד של בשר [סמ"ג ממש] אצל כד של חלב כיון דבתערובות אסור (מיד) שפיר מזהר זהיר שלא יפול מזה לזה ע"כ. ואומר ר"י שירליוא"ן בשם ר"י דאסור דחיישינן שמא יתערבו מיהו כתב אם הניח בדיעבד שרי דאחזוקי איסור לא מחזיקנן עכ"ל ס' א"ז פ' כה"ב. הגה ד"ל ויש"ש פכה"ב סי' ס"ו וכתבו התוס' והאשר"י דאין לאסור כו' הכי נהוג דמותר אף לכתחלה דבשל סופרים הוא כו' מדאורייתא ודאי שרי לאנוחי. ותו מאחר דסתם תוס' והאשר"י כתבו להתירא ליתא לר"י שורליין מקמייהו מהרא"י ז"ל.
